<h1>העיטור מאמר עשירי</h1>
<h2>דף ד:</h2>
גרסינן נמי התם שטר שכתוב בו סלעין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש קיימא לן כרבי עקיבא דאמר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור. והיכא דאמר לוה שתים דברי הכל פטור משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. וש"מ דאי אמר ליה מנה לי בידך בשטר וחמשים על פה וקא מודי ליה וכו' כדאיתא בהלכות רב אלפס.
<h2>דף ז.</h2>
בפרק קמא דבבא מציעא שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו ומצאתיו יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי וקימא לן כרבי ודוקא שאינו מקויים דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל במקוים יחלוקו ולאו דפסקי ליה לשטרא אלא לדמי. ואי תקפה אחד בפנינו לא אפשיט. (לעיל ו').
<h2>דף יג:</h2>
גרסינן בפרק קמא דבבא מציעא תנו רבנן מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים אף על פי ששניהן מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה אין בהן אחריות נכסים בזמן שהלוה מודה יחזיר למלוה אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכו' וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא כרבנן. וכתב רבינו אלפס בשאין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון שניהם מודים לא יחזיר דחיישינן לקנוניא. וליתה לדשמואל דאמר (י"ד. ט"ו:) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים וכו' כדכתב בהלכות. ואפילו כתוב בו הנפק לא יחזיר לבעלים ואפילו הוחזק כפרן בבית דין כרבי יוחנן. והא דתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר אוקימנא בשטרי חלטאתא ואדרכתא. ומסתברא לן מדחזינן בכמה דוכתי וסוגי' דמשמעתא (י"ב: י"ט.) דאוקימנא למתניתין בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ור' יוחנן נמי דאמר המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירנו לבעלים ואקשינן עלה ממתניתין ושמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ש"מ דטעמא דרבי יוחנן דאוקים למתניתין בשחייב מודה לאו דחיישינן לקנוניא אלא משום שמא כתב ללוות ולא לוה כרב אסי ומתניתין בשטרי דלאו אקנייתא הוא. וברייתא דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה משום שמא כתב ללוות ולא לוה ולא משום קנוניא דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא. והא פירושא דכתיבא בספרים תיובתא דרבי אלעזר בחדא ודשמואל בתרתי פירושא דרב יהודאי הוא וליתיה בספרים ישנים. דהא קימא לן (ז':) מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה שמע מינה דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא (כיון) [דכיון] דרמו שבועה עלויה כדגרסינן בשבועות (מ"ה.) הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ליכא למיחש לקנוניא וכן הלכתא. אבל לפרעון לחודיה היכא דאין חייב מודה חיישינן והיכא דאיכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה נמי חיישינן ובשטר אקנייתא (י"ג.) אי נמי היכא דכתוב בו הנפק (ט"ז:) דליכא למיחש לא חיישינן. והא דכתב רב אלפס אהא דתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ליחוש לקנוניא ואוקימנא בשטרי אקנייתא לא דייק לן. וכן הלכתא.
<h2>דף טז:</h2>
וכפרן הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן צא תן ואמר פרעתי נאמן וליתה וכדרב זביד קיימא לן דאמר (י"ז.) בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. וכתב רב אלפס אף על גב דקיימא לן דעדות בבית דין או הודאה בבית דין כמלוה בשטר דמיא כדאמרינן לעיל (ט"ו.) מלוה על פה היא ואינה נגבית ממשעבדי ופרקינן הכא במאי עסקינן שעמד בדין אלמא העמדה בדין כמלוה בשטר דמיא הני מילי היכא דלא ציית דינא ואי נמי ציית לדינא ואמר פרעתי ואתברר לן דלא פרע ליה אבל היכא דציית ונפיק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא ואמר פרעתי נאמן דחיישינן דלמא פרע ליה. ומסתברא כי אמרינן דהעמדה בדין כשטר דמיא הני מילי למגבא ממשעבדי דאמרינן מעשה בית דין קלא אית ליה אבל לגבי פרעתי נאמן ומשתבע שבועת היסת ומפטר. ורבינו אבן מגש דחה להא דרבינו אלפס ואמר דחוי בעלמא הוא וליכא למעבד (בהו) [בהא] עובדא. ואוקמא דהא דרבה בר רב הונא דעמד בדין כגון דכתבי ליה מעשה בית דין והא דרב זביד שלא נכתב כדאמרינן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. ירושלמי (פ"ו דשבועות ה"ב) ר' מרינוס הוה ערב לכלתיה והוו דיינין קומי רב חמא ובר קפרא מן דאודי אמר ליה יהבית שאלון לרבי חייא רבה שאל רבי חייא לרבי אמר ליה המתחייב בבית דין לא כל הימנו מאי לא כל הימנו רבי אבהו בשם רבי יוחנן אם מפי עצמו משלם נאמן לומר נתתי אם מפי אחרים לא כל הימנו. אף בשבועה כן אם מפי עצמו נשבע נאמן לומר נשבעתי אם מפי אחרים לא [כל] הימנו.
<h2>דף יח.</h2>
גרסינן ביבמות בפרק האשה [קט"ז ע"א] ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתיב ביה בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטרית ותריכית פלנית אנתתי ובדקו רבנן מסורא לנהרדעא ולא הוה ענן בר חייא לבר ענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב גיטא וכו' ואמר רבא חיישינן לגמלא פרחא אי נמי לקפיצה אי נמי מילי מסר כדאמר להו רב לספרי כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אף על גב דמסרו לכון מילי בהיני וכו' והלכתא כרבא. ואיכא דדייק מהכא דהתם לאו משום דשיירות מצויות הוה דהא כתיב ביה ענן נהרדעא וליכא אלא משום ענן אחרינא בנהרדעא אלמא הוחזק לחודיה פסול. וקשיא לן דהא רבא שרי היכא דתרו כיתנא דלא שכיחי שיירתא. ודוקיא דידיה לא אתברר דהא שכיחי שיירתא דנהרדעא.
<h2>דף יח:</h2>
ואיכא דמקשו הכא (ב"מ י"ח.) אמאי לא מהימן בעל בכל מקום דהא קיימא לן (ב"ב קל"ד) בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ועוד דאפילו לא אמר תנו נמי הא היא נאמנת בכל מקום דהא קיימא לן (גיטין ס"ד:) האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. ומשני דהיינו טעמא דלא מהימן בעל משום דבעי למפטרה למפרע וקיימא לן התם (ב"ב שם) בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא ואינו נאמן למפרע. ואשה נמי היינו טעמא דלא מהדרינן לה גיטא אפומא דידה דכי אמרינן חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הני מילי היכא דליכא מאן דמסייע לה אבל הכא כיון דאיכא גט דמסייע לה מעיזה ומעיזה. ומסתברא דאי אמר בעל גרשתי את אשתי במקום דאיכא למיקם עלה דמילתא ודאי מהימן והיכי דמי כגון דאמר יהבי גיטא לה או לשלוחא מקמי דליפול אבל הכא היינו טעמא דלא סמכינן אמילתיה ולא מהימנינן ליה לגרושה בהאי גיטא ואפילו מכאן ולהבא משום דאמרי כיון דנפל ליה גיטא איכא למיחש דלמא אחלף ליה ובעל גופיה לא מצי למיקם עלה דמילתא אלא אם כן יש בו סימן מובהק. הלכך במקום שהשיירות מצויות אפילו אמר תנו אין נותנין אלא אם כן נמצא לאלתר כדאסיקנא לעיל. מצא גט בשוק נמי דאמרן בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה דומיא דמתניתין הוא ובמקום שאין השיירות מצויות נמי מוקמינן לה. ואיכא למימר נמי דהיינו טעמא דלא מהימן בעל במקום שהשיירות מצויות משום דלא אמרינן בעל נאמן ואשה נאמנת אלא למשריא לעלמא אבל לפקועי ממונא לא כדגרסינן בסוף גמרא דהכותב (פ"ט:) הכא במאי עסקינן בשאין שם עדי גרושין מגו דיכיל למימר לא גרשתי יכיל למימר גרשתי ונתתי לה כתובתה שמע מינה דלא אמרינן דנאמנת אלא למשריה לעלמא.
תנו רבנן מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. והיכא דיהבא איתתא סימנא אף על גב דלא קא מודה הבעל יהבינן לה כדאמרינן (כ"ח.) הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה. איכא דאמרי אינו נאמן הבעל משום מגו, דאי אמר גרשתי למפרע הוא (והא) [דהא] אמרינן התם (ב"ב קל"ד.) בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא אבל למפרע לא. ואשה נמי משום מגו דאיבעיא אמרה גרשתני לא מהימנא דכיון דאיכא גט דמסייע לה מעיזה ומעיזה. ומסתברא דאי איכא עדי גירושין ונמצא הגט חזקה הגט מיד האשה נפל ומהדרינן לה והכא במאי עסקינן דליכא עדי גירושין ונפל הגט מיד הבעל או מיד שליח הולכה ולא מהימן בעל וטעמא דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מפני שבידו לעשות הוא והואיל איכא מגו ליכא אבל במגו לא שרינן אשת איש שהוחזקה באיסור דדילמא הוא גופיה לא ידע. ומצא גט אשה בשוק דומיא דמתניתין הוא דאיכא למימר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם הא היו כתובין ונפלו ממנו ונמצאו ואמר ליתנם נותנין כדפרישית. ואיכא למימר נמי דלא אמרינן בעל נאמן והאשה נאמנת אלא למשריה לעלמא אבל לאפקועי ממונא לא כדגרסינן בסוף גמרא דהכותב (פ"ט.) הכא במאי עסקינן בשאין שם עדי גרושין מגו דיכול למימר לא גרשתי וכו' שמע מינה דלא אמרינן נאמנין אלא למשריה לעלמא.
(ב"מ י"ח.) מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנות ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן טעמא דנמלך הוא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה. ורמינהו המביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר וכו'. והאי דלא פריך ממתניתין דקתני וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר משום דמגט אגט אלימא ליה לאקשויי. ואסיקנא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול. ופסקי רבוותא אף על פי שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר ושכיחי שיירות אי נמי הוחזקו אף על גב דלא שכיחי שיירות לא מהדרינן כדרבי זירא כלישנא בתרא דתרווייהו בעינן ואי נמי כרבי ירמיה דאמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון ולא חיישינן דלמא אתרמי עדים כעדים ושמא כשמא. אי נמי כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית. והוא הדין אי אמר בעל האי סימן מובהק. ודוקא בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא. ירושלמי (פ"ג דגיטין ה"ג) ולא כן קתני אין סימן בגיטין בההוא דמר תרתי תלת שורין ברם הכא ה"א שבו נקוד היה. רבי זעירא בעי קומי רבי מונא הכא למה הוא פסול אני אומר אחר היה שם והיה שמו כשמו הגע עצמך שבדקו כל אותו המקום ולא מצאו אחר ששמו כשמו אלא משום חומרא הוא בעריות והא תנינן הלכו וכו' אמר רבי מונא כן אמר שמיי ר' אחא בשם ר' בון בר' חייא האיש הזה שני גיטין היו בידו אחד כשר ואחד פסול אבד את הכשר והשליך את הפסול בשעה שמצא אני אומר אותו הפסול מצא. ואיכא למימר דרבי ירמיה ורב אשי פליגי עליה דרבי זירא ואף על גב דלא הוחזקו ולא שכיחי שיירות פסול משום האי חששא דירושלמי ולא מהדרינן עד דאמר נקב יש בצד אות פלונית כרב אשי לחומרא אפילו במקום שאין השיירות מצויות. ורב אלפס כתב לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא או כר' ירמיה או כרב אשי דאמר כגון דאמר נקב יש בצד אות פלונית כלומר דהוה ליה סימן מובהק ובמקום שהשיירות מצויות והוחזקו מהדרינן בכי האי גונא אפילו לזמן מרובה כגון שעבר אדם שם כדאיתא בשלישות גט. ורבינו חננאל פסק לחומרא. ומסתברא נמי דוקא אות אבל תיבה פלנית לא דמספקא לן סימנין דאוריתא או דרבנן ובאיסורא אזלינן לחומרא ובעינן סימן מובהק. והיכא שמצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת או שמצאו בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר (גיטין כ"ז:). ואם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר (שם כ"ז.). וצרפתים אומרים דבעינן תרתי דלוסקמא ומכירו דהוי סימן מובהק והלכך הא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו ואוקימנא כליו דחיורי וסומקי ליתה לההיא אוקימתא אלא אליבא דמאן דסבירא ליה סימנין דאוריתא הן אבל לדידן דסבירא לן סימנין דרבנן אף על גב דאית בהו סימנא אחרינא בכליו לאו סימן מובהק הוא אלא בצורת הפנים עם החוטם וכן הלכתא.
